כהורים אנחנו מתמודדים עם שאלות מורכבות סביב התקשורת עם ילדינו, בעיקר במציאות קשה בעת המלחמה. כאשר בעצמנו חווים תחושות קשות, רגשות עוצמתיים ועסוקים בדילמות רבות.
כאן תמצאו נקודות לחשיבה על מנת ליצור שיח פתוח וקשוב עם ילדיכם:
קודם לשאול "מה אתם יודעים?".
יש לפתוח את השיח עמם מעמדת סקרנית ולא שיפוטית. אנחנו צריכים להבין מה מעסיק את ילדינו, בדיוק אילו אמונות הם מחזיקים או מנחשים על המלחמה והחטופים, כדי לבדוק איזה מידע הם קלטו והאם הם מבין את המצב.
תנסו לעודד את הילדים לדבר על הדברים שהם חוששים מהם ולבטא את רגשותיהם.
יש ילדים שעלולים להסס ליזום שיחה כזו; משום כך, ייתכן שתרצו לדובב אותם באמצעות שאלות, כמו האם הוא פוחד מהטילים או מפחדים שיקרה משהו רע, יש לשים לב להשתמש בשפה שמובנת לילדים ובהתאם לגיל והשלב ההתפתחותי שהם נמצאים. לגבי נושא החטופים, ייתכן כי רוב הילדים לא הבינו את המורכבות של המצב והשלכותיו, לכן מומלץ להעביר אליהם מידע אמין ופשוט, בלי לעורר פחד או חרדה, יחד עם המסר שהם בטוחים ואנחנו ההורים שומרים אליהם.
חשוב לשקף ולתקף את הרגשות של הילדים.
אל תקטינו את החששות של הילדים. הסבירו לו/לה שאירועים של המלחמה אכן קשים ואתם מבינים את הרגשות שלהם.
דברו בכנות על הרגשות שלכם בנוגע לאירוע הטראומתי.
חשוב שהילדים יבינו שהם לא מתמודדים לבד עם החששות שלהם. אל תחששו לומר: ״אני לא יודע״ או ״אני לא יודעת״. חלק מהעניין של דיון פתוח הוא לא לפחד לומר שאתם לא יודעים איך לענות על אחת מהשאלות של הילד או הילדה. כשזה קורה, הסבירו לילדכם שלא תמיד אפשר להסביר את המלחמה והטרגדיה של האנשים שנהרגו או נחטפו.
חשבו ביחד עם הילד או הילדה על תוכנית פעולה בעת מצוקה.
עזרו להם לזהות את סימני המצוקה שלהם, כמו דופק מהיר, מחשבות שליליות על העתיד או פחד עוצמתי. תנסו להציע להם דרכים להתמודד עם רגשותיהם, כמו לגשת למבוגרים ולשתף אותם, או לחפש חפץ שירגיע אותם (כמו בובה או כרית). במקרה של משבר. הזכירו לילדיכם שהם יכולים לדבר איתם בכל עת, אם הם מרגישים מפוחדים או חשים במצוקה רגשית.
תהיו ערניים תוך זיהוי של התנהגות שעלולה להראות שילדיכם חווים מצוקה.
ילדים צעירים עלולים להגיב לאירועים טראומטיים בכך שלא ירצו ללכת לבית הספר או לצאת למקומות ציבוריים. התנהגויות כמו הרטבות לילה, מציצת אצבע, דיבור תינוקי או חשש מפני שינה לבד עלולות להתעצם אצל הילדים הצעירים במיוחד, או לחזור ולהופיע אצל ילדים שכבר הפסיקו לנהוג כך. בני עשרה ובני נעורים עשויים להקטין ולמזער את החששות שלהם כלפי חוץ, אבל עלולים להתחיל להתווכח, להפוך מופנמים, או להפגין ירידה ברמת הביצועים בבית הספר.
גם המבוגרים צריכים עזרה.
אם אתם מודאגים לגבי תגובתו של אחד הילדים או אם עולים חששות לגבי ההתנהגות או הרגשות של הילדים, צרו קשר עם רופא הילדים או עם איש מקצוע בתחום בריאות הנפש בבית הספר או במרכז בריאות הנפש הקהילתי. אל תישארו לבד עם הדילמות שלכם, תמיד אפשר למצוא דרך לעזור לעצמכם.